תנ"ך על הפרק - במדבר כה - צרור המור

תנ"ך על הפרק

במדבר כה

142 / 929
היום

הפרק

בנות מואב ובני ישראל, קנאת פינחס והשכר שקיבל, צִוּוּי לְהִלָּחֵם במדין

וַיֵּ֥שֶׁב יִשְׂרָאֵ֖ל בַּשִּׁטִּ֑ים וַיָּ֣חֶל הָעָ֔ם לִזְנ֖וֹת אֶל־בְּנ֥וֹת מוֹאָֽב׃וַתִּקְרֶ֣אןָ לָעָ֔ם לְזִבְחֵ֖י אֱלֹהֵיהֶ֑ן וַיֹּ֣אכַל הָעָ֔ם וַיִּֽשְׁתַּחֲוּ֖וּ לֵֽאלֹהֵיהֶֽן׃וַיִּצָּ֥מֶד יִשְׂרָאֵ֖ל לְבַ֣עַל פְּע֑וֹר וַיִּֽחַר־אַ֥ף יְהוָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה קַ֚ח אֶת־כָּל־רָאשֵׁ֣י הָעָ֔ם וְהוֹקַ֥ע אוֹתָ֛ם לַיהוָ֖ה נֶ֣גֶד הַשָּׁ֑מֶשׁ וְיָשֹׁ֛ב חֲר֥וֹן אַף־יְהוָ֖ה מִיִּשְׂרָאֵֽל׃וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אֶל־שֹׁפְטֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל הִרְגוּ֙ אִ֣ישׁ אֲנָשָׁ֔יו הַנִּצְמָדִ֖ים לְבַ֥עַל פְּעֽוֹר׃וְהִנֵּ֡ה אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל בָּ֗א וַיַּקְרֵ֤ב אֶל־אֶחָיו֙ אֶת־הַמִּדְיָנִ֔ית לְעֵינֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וּלְעֵינֵ֖י כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֑ל וְהֵ֣מָּה בֹכִ֔ים פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וַיַּ֗רְא פִּֽינְחָס֙ בֶּן־אֶלְעָזָ֔ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵ֑ן וַיָּ֙קָם֙ מִתּ֣וֹךְ הָֽעֵדָ֔ה וַיִּקַּ֥ח רֹ֖מַח בְּיָדֽוֹ׃וַ֠יָּבֹא אַחַ֨ר אִֽישׁ־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־הַקֻּבָּ֗ה וַיִּדְקֹר֙ אֶת־שְׁנֵיהֶ֔ם אֵ֚ת אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־הָאִשָּׁ֖ה אֶל־קֳבָתָ֑הּ וַתֵּֽעָצַר֙ הַמַּגֵּפָ֔ה מֵעַ֖ל בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיִּהְי֕וּ הַמֵּתִ֖ים בַּמַּגֵּפָ֑ה אַרְבָּעָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים אָֽלֶף׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃פִּֽינְחָ֨ס בֶּן־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן הֵשִׁ֤יב אֶת־חֲמָתִי֙ מֵעַ֣ל בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּקַנְא֥וֹ אֶת־קִנְאָתִ֖י בְּתוֹכָ֑ם וְלֹא־כִלִּ֥יתִי אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקִנְאָתִֽי׃לָכֵ֖ן אֱמֹ֑ר הִנְנִ֨י נֹתֵ֥ן ל֛וֹ אֶת־בְּרִיתִ֖י שָׁלֽוֹם׃וְהָ֤יְתָה לּוֹ֙ וּלְזַרְע֣וֹ אַחֲרָ֔יו בְּרִ֖ית כְּהֻנַּ֣ת עוֹלָ֑ם תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר קִנֵּא֙ לֵֽאלֹהָ֔יו וַיְכַפֵּ֖ר עַל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וְשֵׁם֩ אִ֨ישׁ יִשְׂרָאֵ֜ל הַמֻּכֶּ֗ה אֲשֶׁ֤ר הֻכָּה֙ אֶת־הַמִּדְיָנִ֔ית זִמְרִ֖י בֶּן־סָל֑וּא נְשִׂ֥יא בֵֽית־אָ֖ב לַשִּׁמְעֹנִֽי׃וְשֵׁ֨ם הָֽאִשָּׁ֧ה הַמֻּכָּ֛ה הַמִּדְיָנִ֖ית כָּזְבִּ֣י בַת־צ֑וּר רֹ֣אשׁ אֻמּ֥וֹת בֵּֽית־אָ֛ב בְּמִדְיָ֖ן הֽוּא׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃צָר֖וֹר אֶת־הַמִּדְיָנִ֑ים וְהִכִּיתֶ֖ם אוֹתָֽם׃כִּ֣י צֹרְרִ֥ים הֵם֙ לָכֶ֔ם בְּנִכְלֵיהֶ֛ם אֲשֶׁר־נִכְּל֥וּ לָכֶ֖ם עַל־דְּבַר־פְּע֑וֹר וְעַל־דְּבַ֞ר כָּזְבִּ֨י בַת־נְשִׂ֤יא מִדְיָן֙ אֲחֹתָ֔ם הַמֻּכָּ֥ה בְיוֹם־הַמַּגֵּפָ֖ה עַל־דְּבַר־פְּעֽוֹר׃וַיְהִ֖י אַחֲרֵ֣י הַמַּגֵּפָ֑ה

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ואמר בשטים לרמוז על מה שאמרו איש איש כי תשטה אשתו. אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות. ולכן אמר בשטים. ולולי עצת התורה שקדמה בארון עצי שטים לעצת שטים. לא נשאר משונאיהם של ישראל שריד ופליט. והתחיל בישראל וגמר בעם. דכתיב ויחל העם ותקראנה לעם. להורות על מה שכתבו בסתרי התורה כי בעון שטים לא היו ישראל אלא ערב רב הנקראים העם. כאומרם אין העם אלא רשעים כאומרו ויהי העם כמתאוננים. ולכן אמר וישב ישראל בשטים. כי כולם נתישבו שם. אבל ערב רב היו חוטאים. וזהו ויחל העם. וכן ותקראנה לעם ויאכל העם. וישתחוו לאלהיהן כי עדיין לא שכחו טומאת מצרים. ומה שאמר ויצמד ישראל לבעל פעור. לא ח"ו שנתחברו לבעל פעור. אלא ערב רב החטיאו לישראל והסיתום לילך לבעל פעור. ולא עבדוהו ולא השתחוו לו. אלא שנתנו צמידים ונזמים לבנות מואב. וזהו ויצמד ישראל לבעל פעור ולא בבעל פעור: ויחר אף ה' בישראל. כי הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. כאומרו וסביביו נשערה מאד. והנה זה העון היה מצד גסי יצר הרע שפתה אותם מעון קל לעון חמור. כמו שקרה. לדוד בענין בת שבע וכמו שדרשו בפסוק ויבא הלך. בתחלה קראו הלך ואחר כך אורח ואחר כך קראו איש. כי כן דרכו של יצר הרע עד שנעשה גדול הבית כאומרו דבר האיש אדוני הארץ. ולכן בכאן כתב ויחל העם לזנות. כי בתחלה לא זנו עמהם אלא שהוליכם היצר הרע לראות בבנות הארץ וביופיין ומה איסור יש בזה. ואח"כ ותקראן לעם לזבחי אלהיהן. ולא רצו לזבוח להם. ויאכל העם החטיאם בזה. ואמר להם מה איסור יש באכילה זאת. ואחר שאכלו. וישתחוו לאלהיהן. ואחר כך ויצמד ישראל לבעל פעור. שנתחברו בזמת הנשים. בענין שזהו מה שכתוב וכעבותות העגלה חטאה. ולפי שחטאו בברית קדש. אמר בעונש והוקע אותם לה' נגד השמש. שהוא אות הברית כאומרו כי שמש ומגן ה' אלהים. ובזה וישב חרון אף ה' מישראל מדה כנגד מדה. ואולי רמז נגד השמש בפרהסיא. לפי שהם נסתתרו עם הנשים באהלים ובחדרי משכיתם. צוה להענישם בפרהסיא. כאומרו כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי. ויורה על זה מה שאמר ויבא אחר איש ישראל אל הקובה. והנה איש מבני ישראל בא. להורות על רשעו שאע"פ שראה העונש הזה וההתראה הזאת העיז פניו ובא בעזות מצח. ויקרב אל אחיו ההרוגים והצלובים המדינית. והיה אומר מי יגע בי שאני נשיא הדור. וכל זה לעיני משה וישראל ואין דובר אליו דבר. לפי שכבר התחילה בהם המגפה והיו נבהלים וחרדים ובוכים ומצטערים איש בבנו ובאחיו. וז"ש והמה בוכים פתח אהל מועד. ואולי שנתקרבו פתח אהל מועד להתפלל על חוליהם: וירא פנחס בן אלעזר. ראה מה שעשה זה האיש בעזות פנים. וראה איך העדה היתה בצרה גדולה עד שהיו בוכים. ויקם מתוך העדה. כלומר שקם על עמדו ונתחזק ויצא מתוך העדה ונצטער בצרתם ושם נפשו בכפו להושיע צאן מרעיתו. ויצא מן השורה ולקח כלי חמס הנתונים לשמעון והחליף אומנתו שהיו ספרים ומנחה. ויקח רומח בידו וזה היה יופיו והדרו. כמאמר חגור חרבך על ירך גבור. ואע"פ שאין שבח למלך לחגור על מדיו חרב צמודה על מתניו. ותעצר המגפה מעל בני ישראל. אבל מערב רב לא נעצרה המגפה. כי כל המתים היו מערב רב. וזהו ויהיו המתים. שכבר מתו והיו חשובים כמתים. אבל הצדיקים במיתתם קרויים חיים: פינחס בן אלעזר. לפי שאמר למעלה וירא פינחס ויקח רומח בידו. ואמרו בזוהר שראה שמדת הדין היתה מתוחה כנגד ישראל. ומלאך המות היה מרקד ביניהם. ולכן ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו. כבר אמרו ששם כל רמ"ח איבריו וגופו בשביל אהבת השם. וזה רמז שמעלו ישראל בה' ועברו על ברית ה' ומעלו בחרם. ולכן נכנם רוח עועים בכל רמ"ח איברים שבהם כמנין חרם. והיתה המגפה בהם. ולכן בא פנחס ולקח רומח בידו להשיב חמתו מהשחית. והחזיק בברית ה' ובמצותיו שהם רמ"ח מצות עשה. וכולן כלולות במצוה זו של מסורת הברית. בענין שבזה נהפך החרם לרמח. והרמ"ח לרחם. כי השם רחם עליהם ונשתנה ממדת הדין של חרם. למדת רחמים של רחם ארחמנו נאם ה'. זהו לפי הנגלה. ולפי הנסתר אמרו וירא פנחס מה ראה. אמרו שראה אות מ"ם של מלאך המות שבאת בסבת חוה. ותקח ותאכ"ל מפרי"ו ר"ת מות. וזאת האות היתה פורחת על ישראל ומכלה בהם. וכשראה פנחס אות מ"ם של מלאך המות שהיתה פורחת עליהם. חטפה וחברה עמו. ואחז במדת הדין החזקה. בענין שלא יקטרג על ישראל. ויקח רמח בידו. שלקח אות מ"ם של מלאך המות וחברה עם שמו שעולה ר"ח. והם האותיות שנשארו מרמ"ח. ופינחס כתוב עם יו"ד עולה מאתים ושמונה. ועם המ"ם עולה רמ"ח. ואחר שחטף אות מ"ם של מלאך המות וחברה עמו ועם שמו. מיד נעצרה המגפה ולא היה כח לשטן להשטין. ולזה רמזו באומרו כי פינחס עולה כמו יצחק. לפי שיצחק נאמר בו ופחד יצחק היה לי. ופנחס נדבק ביצחק וחטף אות מ"ם של מלאך המות לרחם על ישראל. ושם עצמו בסכנה בעבור קידוש השם ואהבתו. כמו יצחק שנקדש בהר המוריה. ולכן כמו שהוא חטף אות אחת של מלאך המות וחברה עמו. כן הוסיף לו השם אות אחד משמו והוא אות יו"ד נכתב פינחס מלא יו"ד. והטעם לפי שהוא קנא על הברית. לפיכך הוסיפו לו סוד אות ברית קדוש. היא אות יוד שהיא עטרת הברית. וזהו הנני נותן לי את בריתי שלום. היא סוד אות היו"ד הנקראת ברית שלום. ובזה והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם. היא ברית מלח עולם: ולפי שזה הברית היה של משה שנק' חתן דמים אמר הקב"ה מה אעשה כי זה הברית הוא של משה ואין ראוי ליתנו לאחר בלא דתו. לכן התחיל הקב"ה ואמר למשה פנחס בן אלעזר בן אהרן. א"ל משה מהו. אמר ליה משה אתה מסרת את נפשך פעמים רבות על ישראל. והוא השיב את חמתי מעל בני ישראל. א"ל משה מה אתה רוצה הכל שלך. אמר לו אני רוצה כי זה הברית יהיה בקרבו. אמר משה יהיה שלו. אמר לו אמור אתה בפיך בקול רם שאתה נותנו לו בנפש חפצה. הה"ד לכן אמור אתה ברצונך הנני נותן לו את בריתי שלום. משה היה אומר הנני נותן לו ולא השם. שאם כן היל"ל הנני נותן לו. אבל אמר לכן אמור. ומשה אמר הנני וגו'. וא"ת שהעבירו ממשה לא. אלא כמו הנר שמדליקים ממנו ואינו חסר. עוד אמרו שם שכתב שני פעמים בן בן. לרמוז שפנחס כשנכנס בתוך האהל נקהלו עליו כמה רבבות משבט לוי. וכמעט פרחה נשמתו ממנו. ובאותה שעה שתי נשמות של נדב ואביהוא שהיו הולכות בלי מקום. נתחברו אצלו ונכללה נשמתם בתוכו. ואז זכה להיות כהן גדול מה שלא זכה קודם לכן. וזהו פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ממש. השיב את חמתי שקנא על ברית קודש. מהו בתוכם שנכנס בתוך כמה רבבות מישראל ומסר נפשו למיתה ביניהם. וכי היאך השיב את חמתי וכתיב ויהיו המתים במגפה כ"ד אלף. אלא ח"ו שלא מת אפילו אחד מישראל אלא שבט שמעון. כשבאו ערב רב נתערבו בנשים של שבט שמעון ואח"כ נתגיירו וילדו בנים. מהם מתו בעגל ומהם במגפה ואחרים שנשארו מתו בכאן. הה"ד ויהיו המתים. אשר מתו לא כתיב אלא המתים מעיקרא. ועל זה כתיב ולא כליתי את בני ישראל. מכלל שאחרים כלה. וכן השיב את חמתי מעל בני ישראל. מכלל שעל אחרים לא השיב ע"כ: ובמדרש הגלוי אמרו. שאמר פנחס בן אלעזר. לפי שהיו השבטים מבזין אותו כמוזכר ברש"י ז"ל. עד שאמרו ארבעה באו ממשפחה בזויה. פנחס וירמיהו ויחזקאל ואוריה. פנחס מזרע יתרו שפטם עגלים לעבודה זרה. ירמיהו ויחזקאל ואוריה באו מבני בניה של רחב הזונה. ולכן יחסם הכתוב לשבח דכתיב דברי ירמיהו וגו'. יחזקאל דכתיב אל יחזקאל בן בוזי הכהן. אוריה דכתיב ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן. וכן בכאן אמר פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. ובכאן יכולים לדבר בענין שבת דברי. ובחורבן הבית ותוכחות ירמיהו ובמעלתו. ולכן התחיל נבואתו דברי ירמיהו שהם דברים קשים. לפי שהיה יודע שבימיו יחרב הבית ולכן לא היה רוצה לצאת מירושלים. לפי שכל זמן שהוא בתוכה לא יבא פורענות על העיר. ולכן אמר פיתיתני ה' ואפת ותרגם יונתן הוצאתני מתוכה ונחרבה. והוא היה מזהירם ואומר תנו לה' אלהיכם כבוד בטרם יחשיך ובטרם יתנגפו רגליכם על הרי נשף. ולכן כשגלו היה מוצא בהרים רגלים ואצבעות חתוכים מבחורי ישראל. היה מחבקן ומנשקן וקושרן בטליתו ומקונן עליהם וכו'. לפי שהוא התרה בהם בכל אלו הדברים ועומד כנגדם. כאומרם ז"ל צהלי קולך בת גלים בת גולים בתו של אברהם דכתיב ביה לך לך וגו'. וכן שהיו מצויינים כגלים. הקשיבי לישראל הקשיבי לתורה הקשיבי למצוה. ואם לאו ליישא נבוכדנצר עומד לנגדך דכתיב ביה עלה אריה מסבכו. עניה ענתות עניה מן התורה עניה מן המצות. ואם לאו הא ענתות קאים לקבלך. דכתיב דברי ירמיהו בן חלקיהו מן הכהנים אשר בענתות. ולפי שירמיהו היה גדול ומוכיח לישראל כמשה ע"ה שאמר אלה הדברים. אמרו שעליו רמז הכתוב מקרב אחיהם כמוך. וכן אמר נביא מקרבך מאחיך כמוני. ולכן אמר בטרם אצרך בבטן. ואמר ויגע על פי ויאמר הנה נתתי דברי בפיך. ז"ש נביא אקים להם ונתתי דברי בפיו וזהו כמוך. וא"ת והא כתיב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. אלא מה משה אמר אלה הדברים כך אמר ירמיהו דברי ירמיהו. ומה משה התנבא בישראל ארבעים שנה כך ירמיהו הוכיח לישראל ארבעים שנה. עד שהיו דבריו לישראל כקוצים. ועליו אמר ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם לשיכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם וצררו אתכם. זה ירמיהו הנביא שבא מבני בניה של רחב שהשאיר אותה יהושע. והוכיח לישראל בספרו וחיבר ספר קינות בד' ספרים שהם ד' אלפי ביתות. וספר קטן שהוא זכור ה'. כנגד ספר אלה הדברים. והוא ספור דברי המגלה. כמו אלה הדברים שהוא ספור הספרים הראשונים. והתחיל איכה ישבה בדד וכבר הארכתי בפירושה. אבל באלפא ביתא של אני הגבר רצה לומר שאע"פ שהיה דומה למשה לא השיג אליו אלא ברעות. וזהו אני הגבר ראה עני בשבט עברתו. ולא במטה האלהים. אותי נהג ויולך כו'. ובמשה כתיב וה' הולך לפניהם יומם. וכן בכל האלפא ביתא הזאת רומזת על צרות ירמיהו. ועל הבזיון שביזוהו ישראל על שהיה מוכיח להם. וכן על שהיה ממשפחה בזויה כמו שהיו אומרים על פנחס. ולכן יחסו הכתוב פנחס בן אלעזר וכו': וע"ד הפשט יאמר פנחס בן אלעזר השיב את חמתי. להורות שמעשה אבות יעשו בנים. כמו שאהרן ואלעזר אומנותם היתה להשיב חרון אף ה' מישראל. כאומרו ישימו קטורה באפך. כן פנחס השיב את חמתי מעל בני ישראל. ועכב מדת הדין והשיב אחור חמתו בענין שלא ישחית את ישראל. וכל זה למד מאבותיו ותפש אומנותם. ואמר בקנאו את קנאתי בתוכם. להורות שגם כן תפש אומנות השם. שהשם נקרא אל קנא. ואמר קנאתי לציון. ואומר אל קנא ונוקם ה'. ובא פנחס ותפש אומנות השם. וזה ע"ד שאמרו בירושלמי באברהם וישמור משמרתי אמר הקב"ה עד שלא בא אברהם הייתי אני זן כל באי עולם. משבא אברהם לקח אומנותי. וזהו וישמור משמרתי כד"א והלא אין משמרתי ומשמרתך שוים. וכן פנחס תפש אומנות הקב"ה וזהו בקנאו את קנאתי. ואמר בתוכם. להורות שמסר עצמו למיתה בעבור ישראל לפי שראה אותם בוכים וזהו בתוכם. ואחר שהוא קנא קנאתי בתוכם. ובעבורם הרג נשיא השבט בפרהסיא. ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי. כי במיתת זמרי נתכפרו כולם. ונתן שלום בין ישראל לאביהם שבשמים. לכן אמור. בפרהסיא ובקול רם. כמו שהוא עשה זה הדבר בפרהסיא. כי מדה כנגד מדה אני נותן לו את בריתי שלום. ולכן אמרו פנחס זה אליהו שחיה חיים ארוכים בעבור השואת יסודותיו. ולכן אמרו נאמר כאן השיב את חמתי ונאמר באליהו והשיב לב אבות על בנים. בענין שיהיו מוסכמים כולם באחדות אחוה ויהיו חיים ארוכים. וכן אמר בריתי שלום. לפי שהרג נשיא השבט ובת מלכים והיו לו אויבים רבים. בישר לו במעלת השלום באופן שלא יירא ולא יפחד מהם. ולפי שפנחס הרג אויבי המלך ועשה לו חסד. בעבור זה אמר שזה החסד יהיה לו ולזרעו אחריו. כמו המלך שעושה חסד לאוהבו. שנותן החסד לבניו אחריו. וז"ש והיתה לו ולזרעו אחריו: ואמר ברית כהונת עולם. להורות שאע"פ שכהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו ולא יעבוד עבודה. שזה לא יהיה כן אלא שיעבוד עבודה ויהיה כהן לעולם. והטעם לזה לפי שקנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל. לרמוז כי ההורג את הנפש הוא ממעט את הדמות. ובעבור זה השם כועס עליו ועל הבאים אחריו. אבל כאן היה להפך כי הוא קנא לאלהיו. אחר שקנא קנאת אלהיו. הפר כעסו באופן שלא יכעוס על בני ישראל. וזהו ויכפר על בני ישראל. ולהורות על הפועל הגדול שעשה. אמר ושם איש ישראל המוכה נשיא בית אב לשמעוני. וכן האשה היתה בת מלכים. ואמר לשמעוני. ולא אמר לשמעון. להורות ששמעון אביהם קנא על מעשה דינה והרג לאנשי שכם. ועכשיו בא בנו ופרץ הגדר. ולולי שזכר השם מעשה שמעון בשכם לא נשאר משבטו פליט ושריד. ולכן הטיל בו השם אות אחת משמו שהיא יו"ד וכתב לשמעוני. ועל זה העיר השם את רוח פנחס. בענין שלא יכלו כל שבט (לוי) [שמעון]. ולכן אמרו חז"ל וירא פנחס מה ראה. ראה כי שבט ראובן היו חשודים בשביל מעשה בלהה. ושבט (לוי) [שמעון] בשביל מעשה זמרי. ושבט יהודה בשביל מעשה תמר. ומשה בשביל צפורה. אמר אין הדבר תלוי אלא בי. ואע"פ שראה סביביו כמה אריות גדולים ממנו ויקם מתוך העדה. ואחר שהשלים עונש שמעון חזר לעונש המדינים. ואמר צרור את המדינים. לפי שנתמלאו נכלים וערמימיות כנגדכם. ולא עשו מלחמה בפרהסיא אלא בנכלים. שהתחילו באכילה ושתיה. ואח"כ בראיית הנשים עד שחברום לבעל פעור. ואת מואב לא צוה להשמיד. מפני רות המואביה ונעמה העמונית אם רחבעם שיצאו מהם. ואע"פ שהיו רעים כנגד ישראל. כמוזכר בפרק חלק. שכיבי בישי הוו עמון ומואב לישראל וגו'. ובשביל אלו הצדקניות ניצולו. וכאן יכולים ג"כ לדבר בחרבן הבית:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך